חיבור לגוש קטיף בדור הפייסבוק

השבוע יצוין יום גוש קטיף במערכת החינוך, זה על רקע סקרים שנעשו בשנים האחרונות והעידו על בורות בכל הנוגע להתיישבות בגוש קטיף, כאילו מדובר בהיסטוריה רחוקה בת אלפי שנים.

זה כל כך עצוב לראות את עומק הניתוק של הנוער שעסוק כל כולו במתרחש בבית ה"אח הגדול" ובשאר תכניות זולות שמציגות תרבות רדודה מלאה רכילויות ומציצנות.

זה לא רק זיכרון של חלקת שטח פה, פיסת אדמה שם, אלא מגמה שמשקפת חוסר ידע ואכפתיות של הנוער מהעם שלו ומתחומים חשובים אחרים כגון היסטוריה וגיאוגרפיה.

זה לא קשור לעמדה פוליטית כזו או אחרת, אלא ביכולת להטמיע ערכים שעליהן

חיו המתיישבים, להכיר את הדמויות המיוחדות שגרו בו ואת המקום שהצמיח זן נדיר של אנשים.

במקום זה מעדיפים להרבות בישיבה על הספה מול הטלוויזיה מאשר להזדהות ולהראות סימנים של דאגה או התעניינות. זוהי מציאות קיימת שבה פלג בעם נסגר בתוך עצמו, במין חומות אטומות שהוא גודר סביבו, מבלי להישיר מבט לעבר חלקים אחרים בעם מרובה השסעים הזה. בעידן שבו מה שרואים במסך הוא חדשות מלאות בסיפורים מחרידים ותכניות שמהללות את היפה והמוכשר ומספקות בעיקר חוויות שליליות. בימים שמושאי הערצה של בני הנוער הן בעיקר דמויות כמו זמרים ושחקני כדורגל, ויחד עם זה עיניהם רואות רבנים על דוכן הנאשמים, מובן אם כן מדוע לא מתגבר בהם הרצון להתחבר לעם הזה, בהתחשב בכל המורכבויות שבו ובצדדים הלא יפים שבו. כך צומחת לה תרבות של אדישות שבה לא מפתחים כלל רגישות למצבם של חלקים בעם.

לכן ברור מראש לאיזה ערוץ הדור הצעיר מעוניין להיות מחובר. בוודאי שתחרויות זמר מרגשות ומסעירות מושכות את לבם, וכל שכן להציץ לתוך חייהם של דיירים בבית סגור, הצצה שמספקת חוויה של מתח והנאה. זוהי שגרה שבהמשך הופכת להיות כל עולמם של הצעירים, שהיא בהחלט עדיפה מאשר להכיר ולפגוש דמויות יהודיות מלפני אלפי שנים, או להביט בסקרנות ובהתעניינות בחייהם של קבוצת מתיישבים שמתגוררת כיום באיזה "חור" בסוף העולם.

מטרתו של יום גוש קטיף במערכות החינוך הוא בין השאר לנסות להדליק בתלמידינו, דור ה"פייסבוק" ועכשיו "האקס פקטור", את הניצוץ היהודי- הלאומי החבוי שמגלם את הרצון להתחבר ולחוש קירבה לכל חלקי העם. על מנת להגביר בהם האכפתיות והסולידריות ולמנוע צמיחה של דור אדיש ומפולג עוד יותר.